אסתר רדא, מתוך דף הפייסבוק של אסתר רדא

בשנת 1991, הוקמה "מקהלת שבא" לצורך הופעה חד -פעמית לתוכנית טלוויזיה על ידי המוזיקאי שלמה גרוניך במטרה לקדם את החינוך של בני הקהילה האתיופית דרך מוזיקה. עם השנים היתה מהקהלת שבא למקהלה ייצוגית של מדינת ישראל. השירים שבוצעו בטלוויזיה הפכו לסמל לקליטת עלייה ולמקור של גאווה לקהילה האתיופית. במטרה להרחיב ולהעמיק בצד החינוכי ולייצור גשר אל תוך החברה הישראלית באמצעות מוזיקה, הוחלט בשנת 2010 להקים עמותה על שמה של המקהלה. אחת מהבנות מהקהלה היא אסתר רדא, זמרת יוצרת ושחקנית:" שלמה גרוניך כיוצר מוערך השתמש בכוח שלו בצורה נפלאה כדי לספר את הסיפור של הקהילה. לא חושבת שבתקופתנו אנחנו צריכים מישהו כזה שיספר את הסיפור שלנו. אנחנו יכולים לספר אותו בעצמנו.

איך הגעת "למקהלת שבא"? והאם את בקשר עם החברה המקהלה?

"בגיל 7 הייתי במועדונית. לבעלת המועדונית קראו רחל, אישה מדהימה שהאמינה בי והיא זו שיצרה את הקשר. אני זוכרת היטב את הנסיעה יחד איתה באוטובוס לבית של שלמה גרוניך כדי להיבחן ללהקה. היום אני לא בקשר עם אף אחד מהלהקה".

במידה ושלמה גרוניך, היה מציע לך לחדש את מקהלת שבא בשביל אלבום חדש? היית מסכימה?

לא הייתי מסכימה. אני חושבת שמה שהוא עשה עם מקהלת שבא באותם הזמנים, תקופת העלייה, כשרוב הישראלים לא פגשו באתיופים, ולא הכירו את סיפור העלייה, היה מתאים לאותם זמנים. שלמה כיוצר מוערך השתמש בכוח שלו בצורה נפלאה כדי לספר את הסיפור של הקהילה. לא חושבת שבתקופתנו אנחנו צריכים מישהו כזה שיספר את הסיפור שלנו. אנחנו יכולים לספר אותו בעצמנו.

"בנוסף, הייתי במקהלה כשנה וחצי, כילדה. המסגרת והדרך הנוקשה ששלמה הנהיג את המקהלה לא התאימה לי. העדפתי לשיר בחופשיות ולהיות עם חברים ופחות להשתתף בענייני המקהלה, ולכן לא החזקתי מעמד במקהלה".

מה הדבר שהכי זכור לך בתקופה ששרתם את "המסע לארץ ישראל" (בתקופה שבה הגיעו עולים רבים מאתיופיה לארץ)?

"זה שיר מאוד מרגש. עד היום המון חברים שלי מדברים על השיר הזה וכמה הוא מרגש אותם, אני חושבת שבכל פעם ששרנו את זה היה מישהו שהזיל דמעה".

מה למדת מהתקופה שהיית חלק מהמקהלה?

"למדתי על עצמי שנוקשות לא עובדת איתי. למדתי המון מבחינה מוזיקלית ממאסטר אמיתי, ולמדתי את ההבדלים בין לשיר סולו לבין שירה בקבוצה".

הבנתי שהוריך עלו במבצע שלמה, האם הם סיפרו לך על המסע?

"הורי עלו במבצע משה. הם לא סיפרו לי על המסע, רק חלקים קטנים. אבא שלי היה חלק מה״קומיטה״ – (אתיופים שגויסו ע״י המוסד כדי שיעבירו שיירות של אנשים את הגבול בן אתיופיה לסודאן, שיחלקו כספים, ויעשו סדר). רוב הסיפורים ששמעתי היו על החיים בסודאן, הם חיו שם כתשעה חודשים. אף פעם לא סיפרו משהו עצוב מדי".

יוצא לך לקחת חלק מהטקסים שנערכים בימי הזיכרון לנספי סודאן?

"יצא  לי לשיר בטקסים בירושלים. זה תמיד עצוב ומרגש ומזכיר לי מה אבותינו היו צריכים לעבור כדי להגיע לכאן".

האם את חושבת שסיפורי עלייה של יהודי אתיופיה מסופר מספיק בחברה הישראלית?

"לא, כמו עוד רבות מהעליות. אני לא יודעת מה קורה היום בתיכונים אבל כשאני למדתי, למדנו רק על העליות מאירופה, ולא על אף אחת מהעליות משאר העולם".

מה לדעתך הדרך הכי טובה כדי להעביר את הסיפורי העלייה לדור הצעיר ולחברה הישראלית?

"כמובן, להכניס את הסיפור האמיתי של העליה לתוכנית הלימודים. זו הדרך היחידה שצעירים ילמדו על העליות. ההורים יכולים לספר רק את הסיפור האישי, ורק לילדיהם. כדי לספר את הסיפור הגדול של כל העלייה ולכלל האוכלוסיה, זה חייב להיות דרך מערכת החינוך".


את רוב המוזיקה שלך את מייצרת בחו"ל, ורואים שאת מאוד מצליחה, האם את חושבת שהייתה מצליחה ככה, אילו רק היית נשארת בארץ?

"את המוזיקה שלי אני יוצרת בארץ, ואני מופיעה הרבה בחו״ל. אין ספק שההצלחה בחו״ל תרמה להתעניינות בארץ, זה תמיד מעניין כשמישהו מצליח בחו״ל. אבל אני חייבת לומר שגם בארץ יש קהל שאוהב מוזיקה ומגיע להופעות, ולא חסרה לי עבודה גם כאן

לא יודעת מה היה קורה אם לא הייתי מופיעה בחו״ל. יש כאלה שאומרים שהזמן הרב שאני משקיעה בחו״ל מחבל בהשקעה שלי כאן. לא יודעת להגיד בוודאות, לכאן או לכאן, אני שמחה במקום שלי".

בשנים האחרונות, אנחנו נחשפנו להרבה צעירים מהקהילה שעושים מוזיקה, יש לך טיפ שיכול לעזור להם להצליח בגדול בארץ?

"זה נכון וזה משמח אותי ממש, זה דור מוכשר מאוד. הטיפ שלי הוא ״יגעת ומצאת תאמין״. התמדה ואמונה. אין שום כוח בעולם שיכול לעצור התמדה ואמונה שלמה".

את שרה מדהים, נולדת בארץ, איך זה שאת שרה טוב באמהרית?

"תודה רבה. אכן נולדתי בארץ למשפחה שעלתה לארץ חצי שנה לפני שנולדתי, אז מן הסתם בבית שלטה התרבות האתיופית. אמא שלי מספרת שבגיל שש ביקשתי ממנה להתחיל לדבר בעברית ולהפסיק לדבר איתי באמהרית. השוני בין מה שהיה בבית לבין מה שהיה בחוץ היה כל כך גדול, שזה כנראה בלבל אותי, וחשבתי שאני צריכה לבחור – אתיופית או ישראלית, ובחרתי להיות עם הרוב. בגיל ההתבגרות באמת ברחתי מכל מה שקשור לתרבות האתיופית. רק כשהתבגרתי, בסביבות גיל 20, הבנתי שאני ממש לא צריכה לבחור. שאני מלא דברים, ואפשר וכדאי לחיות גם וגם. כשהחלטתי להקליט את האלבום הראשון שלי היה לי חשוב לספר את מי שאני על כל הרבדים, ולכן האלבום הזה הוא מיקס של הרבה דברים והיה לי במיוחד חשוב להקליט שיר אחד באמהרית. אני לא בטוחה שהמבטא שלי מושלם אבל זה לא משנה כי זה מי שאני".

איך הפרסום משפיע על חייך האישיים, עכשיו שאת אמא לילד?

הפרסום לא משפיע עליי. המקצוע שבחרתי מסתדר טוב עם המשפחה. אנחנו מסתובבים יחד בעולם, יש לנו הרבה זמן יחד שזה כיף לכולנו. יש לי פחות זמן לעצמי ולכתיבה אבל אני מוצאת את הזמן גם לזה".