העלייה למטוס במבצע שלמה 1991 צילום: בנימין לפיד

אסף אגמון, תת-אלוף במילואים, שירת כטייס ומפקד בחיל האוויר ובנוסף לכך, בעל צל"ש אלוף. השתתף במבצעי העלייה של יהודי אתיופיה בין השנים 1981-198.  "אחרי שכבר היינו ממריאים תמיד הייתי מציץ לאחור, רואה מטוס מלא באנשים וכולם על הרצפה, היה נורא מרגש לראות ילדים, נשים מניקות, כולם יושבים על רצפה בדממה מוחלטת."

מדינת ישראל פעלה בשנות ה-80 להעלות את יהודי אתיופיה באמצעות אנשי המוסד ואנשי חיל הים כאשר בהמשך הצטרפו לפעילותה גם אנשי חיל האוויר. אסף אגמון, שהיה מפקד טייסת הרקולס בחיל האוויר היה צריך להיות בכוננות לקראת מבצע חשאי תחת פיקודה של המדינה,מבלי לדעת על כך דבר. לאחר שנחשפו הסיבות לכוננות הוא פנה לאנשי המוסד לקחת חלק במבצע ולהביא את יהודי אתיופיה מגבול סודאן לישראל. אך, אנשי המוסד התנגדו כי בזמנו בסודאן השטח היה מדברי ופחדו שאם ינחתו שם מטוסים, הם ישאירו סימנים בשטח,וזה יכול לפגוע בחשאיות של המבצע, שאמור להביא 50 אלף עולים. למרות זאת אגמון היה נחוש  בדעתו וטס לסודאן לבדוק אם יש מרחבים נטושים שיאפשרו לנחות בעזרת מערכת חדשה לניווט ונחיתה שנכנסה אז לשימוש בחיל האוויר, כדי לבדוק את השדות ולאתר מקום נחיתה:" הייתי הטייס הראשון שנחת בסודאן בהרקולס."

 

 אסף אגמון בכנס החלל הבינלאומי ע"ש אל"מ אילן רמון 2013. צילום: מתוך לע"מ (אוסף התצלומים הלאומי)

כאשר הגיע לסודאן, הוא נפגש עם אנשי המוסד שחיכו בתוך "כפר הנופש" שהקימו שם, שהמשיך להתנהל כרגיל, תוך קיום מסיבות במהלך היום כדי לא לעורר חשד סביב המבצע הסודי. מדי לילה היו מעלים למטוס בתוך זמן קצר מספר גדול של עולים שהמתינו שם,   וממריאים. כך הוא מתאר את המפגש הראשון עם העולים החדשים:"אחרי שכבר המראנו,הייתי מציץ לאחור, רואה מטוס מלא אנשים וכולם על הרצפה. היה נורא מרגש לראות ילדים, נשים מיניקות, כולם יושבים על רצפה בדממה מוחלטת."

גם הנחיתה בישראל התנהלה לדבריו בחשאי: "כשנחתנו, כולם ירדו בפינה חשוכה שבה לא ניתן היה לראות אותם, ואז הם היו יורדים לאט ובשקט.הייתי  רואה את ההתרגשות, נשיקות של הארץ, ברכת הגומל. מכאן, הם מיד נשלחו למרכזי קליטה חסויים. זה היה בלתי אפשרי לחשוף אותם, כדי לא לסכן את העולים שעוד נותרו באתיופיה, וכדי שהמבצע לא ייחשף בעודו מתקיים. אפילו באוטובוסים הקפידו על כך שהווילונות יהיו מוגפים, כי באותה תקופה הם לא היו אנשים רגילים. מבחינת הצבע והלבוש הם היו מאוד שונים".

בשנים הראשונות ההסתגלות של העולים מאתיופיה היתה טובה יחסית, בזכות הטיפול האינטנסיבי והמסודר שקיבלו, אך, ככל שהגיעו יותר עולים, כך גם המצוקה לא איחרה להגיע. עולים רבים, במספרים גדולים, רוכזו במרכזי הקליטה שהמדינה יכולה היתה להעמיד לצורך זה, והם לא תאמו לצרכים הרבים של האזרחים החדשים. זה יצר קושי. "לכן הטיפול בהם היה לקוי".

אומר אגמון: "בעליות ממדינות אחרות, נשמעו סיפורים דומים על קשיי הקליטה אבל מה שמייחד את עליית יהודי אתיופיה, זה שהם באו מתרבות כפרית אל תרבות עירונית. מחקלאות לתעשייה מתקדמת. מתרבות פטריארכלית, שבה אבי המשפחה קובע את אופי המשפחה, אל חיים מודרניים, שבהם כולם שווים".

עם השנים השתלב אגמון בפעילות לקידום החינוך וההשכלה של בני הקהילה. הוא השתתף בעמותת פידל https://fidel.org.il שעוסקת בשילוב וחינוך חברתי של יוצאי אתיופיה ומילא תפקידים רבים. "בכל בית ספר שבו היה מגשר בצוות החינוכי, אחוז הנשירה ירד דרמטית, וגם בתוך צה"ל דאגנו שיהיה חונך לכל חייל חדש שמגיע לבסיס. באופן טבעי, היה קל יותר להגיע להישגים עם בני נוער מאשר עם מבוגרים, לכן גם הקמנו בית ספר ברחובות שנקרא: ביה"ס 'הדרים' ע"ש יונה בוגלה, להנצחת פעילותו חסרת התקדים למען הקהילה.

37 שנים אחרי המבצע אגמון עדיין שומר על קשר עם העולים שהביא לארץ ומסכם: "מבחינתי הייתה לי זכות, לא כי סיכנתי את חיי ואני חושב שמגיע לי משהו. כיף שיש לי חלק בעלייה הזו, כי זו הציונות של המאה העשרים. אני לא עליתי לארץ, אני לא עשיתי מעשה ציוני כמו העולים שהלכו מרחקים ברגל בשביל לעלות לארץ. אני מסתכל על האנשים האלה ונותן להם כבוד. בעיני הם עשו משהו מכובד, זו ציונות אמיתית".