צילום: באדיבות המשפחה, זנש לאה אבבה עם בנה אסממאו אבבה

בגיל 21 עם ילד ובלי משפחתה החליטה זנש (לאה) אבבה לעלות ארצה. כאשר היא מבטיחה לאחיה שיום יבוא והיא תדאג שהם יעלו לארץ. עכשיו היא מספרת בראיון בלעדי ל- GUZO על המסע ועל התקווה לראות את משפחתה בארץ: "עד היום כשאני נזכרת במפגש איתם העיניים שלי בורקות."

"אף פעם לא חשבתי לעלות לארץ ישראל. חשבתי שהיא קיימת רק בחלומות. תמיד שמעתי סיפורים על אנשים שהלכו ולא שבו, וחשבתי שהם מתו בדרך." כך לאה מתחילה  לספר את הסיפורי העלייה שלה. "פחדתי לעזוב את כל מה שאני מכירה וללכת למקום זר שבו אין לי מושג מה יהיה וכיצד אסתדר, עד שיום אחד בא אלינו בחור בשם פרדו יזזו, שהיה אחיין של חמותי. וסיפר לנו שיש דרך לעלות לארץ ישראל. אמרתי לו שאני לא רוצה לעלות. בעלי ענה שמבחינתו אני יכולה להישאר אבל את הילד הוא לוקח איתו לארץ. כמובן שעניתי שבשום אופן לא אעזוב את הבן שלי. בעלי אמר לי לקחת קצת זמן ולחשוב עם עצמי מה אני רוצה לעשות. לאחר מחשבה רבה הגעתי למסקנה שאם אשאר לבד בכפר אהפוך לשפחה, בלי כבוד ובלי חיים. ולכן, החלטתי שאעלה לארץ ישראל עם בעלי ומשפחתו.

באותם זמנים משפחתה של לאה לא חשבה לעלות ארצה, ברגע שהיא החליטה לעלות היא שיתפה את אחיה. הוא הופתע מאוד וביקש שתבוא לספר לאימה ולהיפרד ממנה, אך, היא החליטה שלא לספר כי היא ידעה שיהיה קשה מאוד. ולכן,  העדיפה לעלות בלי להיפרד מאימה עם הבטחה לאחיה שהיא תעשה הכול כדי שגם הם יעלו לארץ ישראל.

"בסך הכול היינו אחד עשרה נפשות שיצאנו לכיון סודאן. הלכנו במשך יומיים. ביום השמש קפחה על ראשנו, היינו הוזים ורואים דברים שאינם אמיתיים. הלכנו עד "וולקאיט"( עיר באתיופיה)  ובדרך אנשים שהיו אתנו גנבו לנו את המים ונאלצנו לחזור אחורה לקחת מים. שהגענו לוולקאיט לא הרגשתי טוב והיה לי סחרחורת והתעלפתי. הספקתי ליפול על הבטן כדי שהבן שלי שהיה על גבי לא יקבל מכה. לא היה לי כוחות לקום בחזרה, עד שהגיע קרוב משפחה  והושט לי את ידו  ובקשתי ממנו  שיעזוב אותי או שיתן לי לשתות הוא השיב שהוא לא עוזב אותי כל עוד אני נושמת וחיה,  ורק לאחר שאמות יקבור אותי. אמרתי לו שאם כך אז שייתן לי לשתות מים והוא שם לי שתי טיפות מים על השפתיים כדי להרטיב אותן. ביקשתי ממנו שישקה אותי עוד אך הוא אמר לי שזה מה שיש ושהכמות הזו מספיקה לי".

"בימים הבאים נכנסנו לאמורה (כפר באתיופיה) כי היינו רעבים. רצינו לקנות אוכל ומים ולהמשיך משם לסודאן.פתאום תפסו אותנו חיילים סודנים. היינו ליד הים ולכן האפשרויות הייתה לטבוע או להיתפס.החיילים הרביצו לנו עם הקנים של הרובים. הם קראו לנו כלבים ושאלו מדוע אנחנו מנסים לברוח לארץ ישראל ולמה בכלל אנחנו חושבים שיש לנו ארץ. הם הכניסו את כולנו לכלא. את הגברים אסרו לחצי שנה ואת הנשים והילדים לשלושה חודשים. לאחר השחרור שכרנו בכסף שנותר לנו בית בקרבת בית הסוהר וחיכינו שהגברים ישתחררו. היה מאוד קשה לדאוג לעצמנו וכל הזמן פחדנו שיקרה לנו משהו. בנוסף לכך,  הבן שלי אסממאו היה חולה מאוד וכמעט נפטר. ונעזרנו ברופא ישראלי שנתן לו תרופה שהביא מהארץ".

לאחר שישה חודשים  בסודאן הם עלו לארץ ישראל בשנת 1980, והדבר הכי חשוב שהיה לה  הוא לשלוח מכתב למשפחתה שהיא הגיעה בשלום. וכאשר היא נחתה הכתבה מכתב בצירוץ תמונה וביקשה לשלוח בדחיפות לאתיופיה. בזמן הזה, משפחתה של לאה חשבו שהיא מתה ולא האמינו שקבלו את המכתב שמבשר שהיא הגיעה בשלום לארץ.

האחים שלה, אמה וכל שאר המשפחה עלו בשנת 1983, לאחר שהם חיכו בסודאן במשך שלוש שנים ובתקופה זו הרגשה לאה: "חייתי בפחד מתמיד שיקרה להם משהו. נסעתי מספר פעמים רבות לכותל להתפלל לשלומם ולבקש שיגיעו לארץ ישראל. עד היום כשאני נזכרת במפגש איתם העיניים שלי בורקות. לא היו אז טלפונים ולכן במקרה שמעתי שמישהו עלה לארץ ישראל. תמיד חיכיתי לשמוע שזה הם, עד שיום אחד בעלי קיבל שיחת טלפון, ומרוב לחץ כאבה לי הבטן.כשבעלי חזר מהמרכזייה הוא סיפר לי שאמי עלתה לארץ ואני התחלתי לבכות והשתטחתי על הרצפה. הייתי מאושרת לראות אותם בריאים ושלמים. העובדה שהם לא נתפסו והגיעו בשלום, אחרי כל התלאות שעברו בדרך, היה נס של ממש. שמשפחה שלי הגיעה בשלום ואני הגשמתי את הבטחתי."

היום לאה(זנש) אבבה מתוגררת בשדרות ויש לה חמשה ילדים ובית שתמיד רצית. והיא מסכמת את העלייב בכך: "אולי לא חשבתי בהתחלה לעלות לישראל אבל אחרי שקיבלתי החלטה לא הייתה דרך חזרה, אני מאושרת מההחלטה הזו. מבחינתי אין לי ארץ אחרת."