צילום: רומי כהן

דג'טינו (דגנית) תמנו-אלפה, הייתה בת-9 שהמשפחתה יצאו למסע בסודאן, במהלך המסע היא איבדה את אחותה הגדולה פנטה ז"ל. ראיתה מראות קשיים בעודה נערה כעת היא מספרת -בראיון ל- : GUZO. " המסע שלנו לארץ היה סיוט וכמות הגופות שראיתי בחיי גרמה לי לחיות בצל הפחד. כשאחד מילדיי חולה בשפעת הייתי נשארת ערה לילות שלמים".

"היציאה שלנו למסע לא הייתה מתוכננת. אחותי פנטה ז"ל החליטה לצאת למסע עם בעלה ואמי אמרה לה שהיא מצטרפת אליה ולא נשארת לבד. זה היה כחודש לפני היציאה ואני לא ידעתי כלום עד הרגע האחרון, לא סיפרו אז לילדים כדי שלא נספר בטעות לחברים הגויים שלנו. אני זוכרת שקנו לי נעלי ספורט ואני שמחתי מאוד. יצאנו למסע עם כל היהודים האחרים בכפר. בתור ילדה שמחתי מהיציאה למסע ולקחתי את הקשיים די בקלות. לא נפרדתי מהחברות שלי ונעלי הספורט שלי נקרעו לחתיכות ואפילו זה לא עניין אותי. למסע לקחנו איתנו הרבה דובה קולו (פיצוחים א"א), חמורים וקצת קמח. לאחר כשבועיים למסע  הגענו לעיר בשם "אמרקובה" (עיר בסודאןן). ישנו שם והיה מאוד כיף, הכול היה ירוק.

בתור ילדה בת תשע וחצי אני זוכרת את השבוע הראשון בהתלהבות ובכיף גדול. אחרי כשבוע התחלתי להתמרמר. במקום שנמשיך את המסע עצרו אותנו שודדים, הם ידעו שאת הכסף תופרים בשמלות של הילדות ולכן קרעו את השמלות בסכין ולקחו לנו את הכסף. לי לא תפרו כסף בשמלה אלא לאחותי. השודדים איימו עלינו בסכין שלא נזוז וכך נשארנו במשך שלושה ימים. הם חטפו נערות יפות ואנסו אותן. אני זוכרת נערה שהייתה יפיפייה וחטפו אותה, אמרו לנו שהיא לא נמצאת ואמא שלה השתגעה ואמרה שהיא לא זזה בלי הילדה. המבוגרים לא סיפרו לנו מה קורה אלא הבנו את הדברים ממה שראינו. היה לנו מדריך גוי שלא עשה כלום כדי לעזור לנו אלא רק קיבל את התשלום שלו והראה לנו את הדרך.

דגנית בציערותה, צילום: אלבום המשפחה

לקח לנו כשבועיים להגיע לסודן, בגלל שכל פעם עצרו אותנו שודדים אחרים ועיכבו אותנו לשלושה ימים. בזמן הזה הלכנו כל היום. אני הלכתי ברגל ואחותי הייתה על החמור כי לא הרגישה טוב. האוכל שלקחנו איתנו הספיק, אבל לקראת גבול סודאן נגמרו לנו המים. אני זוכרת שאמי חתכה עלים של עץ ונתנה לי ללעוס כי הפה שלי התייבש. כל הילדים עשו ככה ואני זוכרת שאחת החברות שלי ביקשה "אוהוו אוהוו" (מים א"א) ולבסוף פשוט התעלפה ומתה. זה היה השלב בו נשברתי באמת ובכיתי. התחלתי לפחד כי חשבתי שבקרוב תורי יגיע. הייתי סופרת ימים ושואלת את אמי "נכון שגם אני אמות?". היינו באזור מדברי והחום היה כבד מאוד. בגלל שהיינו קבוצה גדולה היו לנו חמישה מדריכי דרך, נוצרים ויהודים, שהיו חמושים באקדחים. הם לא נתנו לנו לקבור את החברה שנפטרה. אני גם זוכרת שהייתה מישהי שאמא נפטרה והמדריכים אמרו לה לשים אותה במהירות באיזו פינה לפני ששודדים מגיעים. הם שאלו אותה אם עדיף לה להציל את משפחתה או את אמה שכבר מתה. השארנו את הגופה שלה ליד עץ והמשכנו במסע. אני לא הבנתי שהיא נפטרה וחשבתי שהיא נחה בצל. גם מי שהבין שתק, היה אסור לנו לבכות ובטח שלא לנסות לקבור אותה. המדריכים הזהירו אותנו שיתפסו אותנו שודדים אם ישמעו אותנו.הם איימו עלינו עם האקדח ואמרו "אם תנסו לקבור אותה נירה בכם ותישארו פה כמו הגופה". אני זוכרת שהסתובבתי אחורה כדי לראות גופתה.

בשנת 1985, במהלך "מבצע משה", נחתנו אני ואמי בישראל."המסע שלנו לארץ היה סיוט וכמות הגופות שראיתי בחיי גרמה לי לחיות בצל הפחד. כשאחד מילדיי חלה בשפעת הייתי נשארת ערה לילות שלמים. אף פעם לא השארתי את ילדיי לבד ובטח שלא טיילתי בלעדיהם בארץ."

דגנית עם משפחתה, צילום:מתוך אלבום משפחה